כמה הגדרות יש לאומץ. אין ספק כי אומץ הוא היבט חשוב בפסיכולוגיה חיובית המאפשרת להתגבר על מגבלות אישיות. יש אומרים כי להיות אדם אמיץ זה מה שממקסם את הסיכוי של האדם לצמוח ולהתפתח לאורך החיים. אחרים מדגישים את העובדה שאומץ זה לא אומר לא לחוש פחד אלא הכוח להתמודד עם הרגלים הרסניים שלנו כבני אדם. 

פרופסור שאהרם השמאט מאוניברסיטת אילינוי  מונה בין התכונות המרכיבות את הגדרת האומץ: השגת מטרה משמעותית וחופש בחירה. מבחינתו אדם החותר למטרה משמעותית, גם אם הדבר כרוך בכאב מוריד את רמת החרדה שלו ומתגבר בסופו של דבר על הפחד. אדם הבוחר מרצונו לבטא באופן מלא את חירותו האנושית היחודית הוא אמיץ לא פחות.

ד״ר אורי נילי חקר אומץ במסגרת הדוקטורט שלו בחקר המוח ומסביר כי יש שתי תשובות למהו אומץ: ״הראשונה היא להיות חסר פחד, לא לפחד במצב שבו רוב האנשים היו מפחדים. השנייה לעשות משהו למרות הפחד. המשמעות של האפשרות השנייה היא שאומץ יכול בעצם להתקיים רק אצל אלה שמפחדים. כי כדי להפגין אומץ אתה צריך אלמנט של בחירה: האם אני עושה מה שהפחד מכתיב או שאני בוחר התנהגות אחרת?" (על כך דרך אגב התבסס המחקר שלו).

אני רוצה להביא את עיצוב המסעדה מונטנגרו כסיפור על אומץ בגלל אדם בשם רפי בדר. בעלים של מסעדה שלא פחד ללכת עם החזון והקונספט עד הסוף.

מונטנגרו, טברנה ובר, היתה מקום עם אווירה ותפריט שנשענים על אופיים של מקומות בהם אוכלים שותים ומבלים בארצות הים התיכון. התפריט היה מורכב ממנות מבוססות על המיטב שמציעה הארץ והים. המטבח היה מושפע ממטבחי הים התיכון עזי הטעם והעשירים בתבלינים ובחומרי גלם טריים. ותפריט היינות היה של העולם הישן, עם מבחר וודקות ואניסים רחב שליווה את האוכל לכדי חוויה מדוייקת. היא היתה המסעדה הצעירה של קבוצת נואר, המתמחה באירוח ובקולינריה ולה המסעדות: קפה נואר, סבסטיאן והקומה הרביעית. כולם היו של רפי בדר ושות׳. מולו עבדנו על המיתוג.

העבודה על הלוגו, הזהות והאופי של המקום החל מהקונספט. הקונספט התגבש מהרבה ישיבות, שתיה, מגאזינים, סרטים, חקר ודיפדוף אינסופי במאגזינים. מקריאה וחיפוש חומרים על הלבנט (מומלץ לקרוא את שלומית הראבן – אני לבנטינית). בסופו של דבר נוצר עולם אקלקטי אך הרמוני. אוסף רעיונות וחפצים שחברו להם יחד.

החזון: ״אסתטיקה של כיעור, הרמוניה של טעמים עזים״.

הערכים: פשטות איכותית, ישירות שקופה, חום אנושי ואותנטיות.

תיאור החוויה: אוכל ישראלי-בלקני-ערבי, מראה יאטליז, תעשייתי, קרמיקה לבנה. שפע אוכל, צנצנות חמוצים, מאווררים שחורים, כחול ים כהה, נירוסטה, חמרה עם מפות לבנות, ציור קיר, מסגרות, עומס תמונות.

כשאני אומרת אקלקטיות זה לא רק ברמה קונספטואלית זה בעיקר ברמה פיסית. הצלחות של המקום הוזמנו בצבעים על פי הזמנה ממנזר בבית ג׳מאל. עליהם היתה אחראית גליה אורנן-הוכשטיין. הדברים שעל הקירות נאספו משוקי פשפשים, מהזמנות מחול ומחניון מקומי. רפי גילה שומר חניון שצייר ציורים נאיבים על קירות החניון, ציורים שכמו נלקחו מהסרט חתול שחור חתול לבן של אמיר קוסטוריצה. הוא צילם ושלח לי. שיפצתי, התאמתי והגדלתי אותם למשהו בגודל של פוסטר חוצות. מישהו אחר היה סתם מדביק אותם על הקיר, אך לא רפי בדר. לילה מטורף אחד עמדנו רפי, יעל כהן ואנחנו וצפינו באיש שלטים שהגיע עם סולם עץ ודלי של דבק שלטי חוצות. הוא הדביק ביסודיות ומקצועיות את גליונות הנייר הענקיים לקירות המסעדה.  האפקט של הדבק שעובר דרך הנייר היה חלק מה- feel. אחרי שעות ותזוזות וכיוונונים יעל הרימה כוסית אחרונה מבקבוק הערק לחיי הפרוייקט. 

מונטנגרו היתה שיתוף פעולה של צוות. אנחנו, פורטנוב משען, יעל כהן וגליה אורנן-הוכשטיין, בניצוחו של אדם אחד בשם רפי בדר. צילום אוכל: דן פרץ, צילום אווירה ומקום: דניאל ליילה.